המשמש הינו עץ נשיר והוא שייך למשפחת הוורדניים, שאליה משתייכים הוורד, התפוח, השזיף, האפרסק, הדובדבן, האגס, השסק וגם הסירה הקוצנית. מוצאו בצפון מזרח סין והוא הופץ במשך כ-3,000 שנה דרך מרכז אסיה לחלקים אחרים ביבשת. הרומאים הביאוהו לאירופה בסביבות 70 לפנה"ס.
עונת המשמש קצרה מאד והוא אחד הפירות שהטכנולוגיה וההנדסה הגנטית לא הצליחו להאריך את עונתם. הזן העיקרי שנקלט בארץ הוא משמש 'רעננה', שהוא בעצם הזן הספרדי קאנינו. בשל עונתו הקצרה של הפרי ועל מנת לשמרו, נוהגים לייצר מהמשמש סירופים, אלכוהול, שימורים וכמובן פירות יבשים שלמים או דפי לדר.
גלעיני המשמש הידועים בארץ בשם 'גוגואים' משמשים עד היום למשחקי ילדים. על ידי שפשוף גוגואים באבן ושחיקת הצד החלק שלהם, ניתן ליצור נקב ולהשתמש בהם כמשרוקית.
תושבי חבל הונזה ההררי והקסום בקשמיר, אשר ידועים בהגעתם לגיל מופלג, ידועים גם בגידול עצי המשמש בעלי הגלעינים המתוקים והאכילים. הם נוהגים להשאיר את המשמש על העץ לייבוש לפני קטיפתו. בארץ היה נפוץ בעבר זן המשמש הכפרי 'משמש בלדי' אשר ניתן למצאו במספר מקומות כגידול מקומי. גלעיניו אינם מרים וניתן לפצח את הגוגואים ולאכלם כמו שקדי המשמש של חבל הונזה.
המשמש כפרי בעל פיגמנט כתום, מכיל בטא קרוטן המומר בגוף לויטמין A. המשמש, גם הטרי וגם המיובש, עשיר במינרלים כמו אשלגן וברזל וויטמין E. למעשה, כמות הברזל במשמשים מיובשים גבוהה פי 2 ויותר מאשר זו שבבשר בקר.
במטבח האתני נוהגים להוסיף את המשמשים המיובשים למאכלי קדרה, בעיקר עם בשר כבש, המעדנים את התבשיל, מוסיפים לו מתיקות וסמיכות. נוהגים למלא את חצאי המשמשים המיובשים במליות שונות, מתוקות ומלוחות, ולהגישם קרים או חמים.
